הילד שעזב את ישראל בגיל חמש וחולם על הנבחרת

אור בן דקון, המכונה אור בנדה, כדורגלן בן 16 שנולד בכפר סבא ועזב את ישראל עם משפחתו בגיל חמש, עושה את צעדיו בכדורגל האירופי ומכוון גבוה. נכון לימים אלה, הוא משחק בקבוצת הנוער של FC Felgueiras הפורטוגלית, לאחר שעבר במחלקות הנוער של ג'יל ויסנטה ו-Celta Academy Braga.

את דרכו החל בפלורידה, שם שיחק בין היתר ב-Barça Academy Miami והציג מספרים מרשימים במיוחד: 87 שערים ו-39 בישולים בעונת 2020/21, לצד 67 שערים ו-41 בישולים בעונת 2022/23. בגיל 13 עברה המשפחה לפורטוגל במטרה לאפשר לו להתפתח בסביבה תחרותית יותר והמעבר, מבחינתו של אור, לא היה פשוט.

למרות הקשיים, הוא המשיך להתקדם מקצועית ובגיל 15 כבר התאמן עם הקבוצה הבוגרת של המועדון ושיחק גם בקבוצת עד גיל 19, לצד שחקנים המבוגרים ממנו בכמה שנים. כישרונו אף משך את תשומת לבה של נבחרת פורטוגל עד גיל 15 כאשר סקאוט הגיע לצפות בו והביע עניין בהתרשמות נוספת, אך בהיעדר אזרחות פורטוגלית המהלך לא הבשיל.

לצד הלימודים וארבעה אימונים קבוצתיים בשבוע, אור מקפיד על אימונים אישיים כמעט מדי יום. משפחתו סיפרה על הדרך שלו בעולם הכדורגל ומדגישה כי העבודה הקשה והמוטיבציה מגיעות ממנו, וכי אין הבטחות להצלחה. החלום שלו ברור: להתקדם לאקדמיה גדולה באירופה, להגיע לרמות הגבוהות ביותר וללבוש יום אחד את מדי נבחרת ישראל.

כל הורה רוצה שבנו יצליח. כמה משאבים אתם משקיעים בכדי שיבוא יום ונשמע עליו כמו על אוריין גורן, שחקן ברצלונה?

"מי שלא חי את העולם הזה מקרוב לא תמיד מבין כמה השקעה והקרבה נדרשות ממשפחה של כדורגלן צעיר. אנחנו לא מדברים רק על כסף. זו השקעה עצומה בזמן, בנסיעות, באימונים, בוויתורים ובהחלטות שמשפיעות על החיים של המשפחה כולה. המעבר מארצות הברית לפורטוגל הוא אולי הדוגמה הכי משמעותית לכך. המשפחה עזבה חיים מסודרים, חברים, מסגרות מוכרות וסביבה שבה אור כבר הצליח מאוד, בעיקר כדי לתת לו הזדמנות להתפתח בכדורגל האירופי. זאת החלטה שלא מקבלים בקלות, במיוחד כשיש עוד ילדים במשפחה וצריך לחשוב גם על העתיד שלהם. גם היום סדר היום של אור עמוס מאוד.

"הוא משלב לימודים עם ארבעה אימונים קבוצתיים בשבוע, נסיעות של כ-50 דקות לכל כיוון, משחקים בסופי השבוע ואימונים אישיים שהוא עושה כמעט בכל יום. בבוקר הוא יוצא למגרש שיש ליד הבית ומתאמן לבד על דריבלים, סיומות, מסירות, מהירות וטכניקה. זה אולי הדבר שאנחנו הכי גאים בו, כי הרצון לעבוד ולהשתפר מגיע קודם כול ממנו. אף אחד לא צריך להכריח אותו לצאת להתאמן. אנחנו מאמינים מאוד בכישרון שלו, אבל גם יודעים שבכדורגל שום דבר לא מובטח. אפשר להשקיע הכול ועדיין להיתקל בקשיים, בפציעות ובמכשולים שלא תמיד תלויים בך. המטרה שלנו היא לתת לאור את התנאים הכי טובים להתפתח ולהגשים את החלום שלו. אנחנו לא מצפים שיהיה העתק של שחקן אחר".

את דרכו בכדורגל החל דווקא בארצות הברית. היה גם בנבחרת המצטיינים באחד מהטורנירים הגדולים. המעברים הללו, מישראל לארה"ב ומשם לפורטוגל, לא הקשו על הנער הצעיר?

"המעבר הראשון מישראל לארצות הברית היה כשהוא היה קטן מאוד, ולכן הוא גדל לתוך התרבות והשפה האמריקאית. אבל המעבר לפורטוגל היה סיפור אחר לחלוטין. אור הגיע לכאן בגיל 13, אחרי שכבר היו לו חברים, חיים חברתיים ומסגרת כדורגל שבה היה שחקן מוביל. פתאום הוא הגיע למדינה חדשה, בלי לדעת פורטוגזית ובלי להכיר את התרבות או את הכדורגל המקומי. מבחינה מקצועית, ההתחלה דווקא הייתה מאוד מבטיחה. אור התקבל למחלקת הנוער של ג'יל ויסנטה, וכבר בגיל 13 וקצת המועדון רצה להחתים אותו על חוזה ארוך טווח. מבחינתנו זו הייתה הבעת אמון משמעותית מאוד, במיוחד כשמדובר בילד זר שרק הגיע למדינה. בהמשך הייתה גם התעניינות מצד מערך הסקאוטינג של נבחרת פורטוגל עד גיל 15. סקאוט של הנבחרת הגיע לצפות באור במשחק, ולאחר מכן המאמן שלו סיפר לנו שהוא התרשם ממנו מאוד והביע עניין באפשרות לזמן אותו להתרשמות נוספת. באותה תקופה לא הייתה לאור אזרחות פורטוגלית, ולכן האפשרות להתקדם לכיוון ייצוג הנבחרת לא הבשילה. גם כיום הוא עדיין נמצא בתהליך קבלת האזרחות.

"מבחינתנו, עצם העובדה שסקאוט של נבחרת פורטוגל הגיע לצפות בו והביע עניין הייתה דבר משמעותי ומרגש. אבל לצד הדברים הטובים, היו גם חוויות פחות נעימות. אור הרגיש שלא כולם בקבוצה קיבלו באהדה את ההצלחה שלו ואת ההתעניינות של המועדון בו. היו תקופות של ריחוק חברתי, לעג ותחושה שחלק מהשחקנים לא רצו לשתף איתו פעולה על המגרש. בשביל ילד בן 13 שמגיע למדינה חדשה, בלי שפה ובלי חברים, זאת התמודדות לא פשוטה בכלל. גם אנחנו כמשפחה הרגשנו לפעמים שאנחנו זרים ושעדיין לא מבינים עד הסוף את התרבות ואת דרך ההתנהלות המקומית. אבל אור לא נשבר. היו רגעים של בדידות, תסכול ואכזבה, אך עם הרבה תמיכה והכוונה מהבית הוא המשיך לעבוד קשה ולהאמין בעצמו".

אור מאוד אוהב את ישראל ועוקב אחר הנעשה בה בהדיקות. חלומו גם להיכנס לנבחרות הצעירות ומשם השמיים הם הגבול. יש מי מאנשי המקצוע בישראל שעוקבים? שבקשר איתכם?

"כן, בהחלט יש קשר עם גורמים מקצועיים בכדורגל הישראלי. צריך להבין שאור עזב את ישראל בגיל חמש ומעולם לא שיחק בקבוצת כדורגל בארץ. לכן, באופן טבעי, הוא לא נמצא באותה מסגרת חשיפה של שחקנים שגדלים במחלקות הנוער בישראל. במהלך התקופה האחרונה העברנו מידע מקצועי וסרטוני ביצועים לגורמים שונים בכדורגל הישראלי. אנחנו שמחים על ההתעניינות, אבל מעדיפים להתייחס לדברים בזהירות ולא להצהיר על התפתחויות לפני שהן הופכות לרשמיות. מה שחשוב לנו הוא שאור יקבל הזדמנות אמיתית להראות מה הוא יודע לעשות, ושיבחנו אותו מבחינה מקצועית נטו.

"למרות שהוא גדל כמעט כל חייו מחוץ לישראל, אור ישראלי בכל רמ"ח איבריו. הוא מדבר עברית, מחובר מאוד למדינה, עוקב אחרי הכדורגל הישראלי והחלום ללבוש את מדי הנבחרת מלווה אותו כבר שנים. מבחינתו, לייצג את ישראל יהיה אחד הרגעים המרגשים והמשמעותיים בקריירה שלו. אנחנו מקווים שיום אחד ההזדמנות הזאת תגיע, וכשהיא תגיע, הוא יהיה מוכן להוכיח את עצמו על המגרש".

פורטוגל היא תחנת מעבר? יש תאריך יעד חזרה לישראל? יש רצון לשחק בישראל?

"מבחינת המשפחה, פורטוגל היא הבית שלנו כיום. אנחנו בונים כאן את החיים שלנו ולא מתייחסים אליה רק כאל תחנת מעבר זמנית. אין לנו כרגע תוכנית לחזור להתגורר בישראל. מבחינת הכדורגל של אור, אנחנו כמובן מסתכלים קדימה. החלום שלו הוא להתקדם לאקדמיה גדולה באירופה, להמשיך להשתפר ולהגיע הכי רחוק שהכישרון והעבודה שלו יאפשרו לו. אנחנו לא יודעים מה יהיה בעוד כמה שנים, ולכן לא הייתי פוסל שום אפשרות מקצועית מראש, גם לא לשחק בעתיד בישראל. אבל בשלב הנוכחי הכיוון שלו הוא להמשיך להתפתח בכדורגל האירופי ולבחון את ההזדמנויות שייפתחו בפניו. מרות שאור מתגורר בפורטוגל, הזהות שלו תמיד תישאר ישראלית וישראל תמיד תהיה חלק ממנו. השאיפה לייצג את המדינה היא חלום".

אור מרגיש בבית, נקרא לזה ככה, בפורטוגל? מרגיש שייך למדינה שלא נולד בה? איך הוא מתאקלם שם ואיך עובדים איתו על הצד הרגשי, המנטלי?

"היום אור כבר מרגיש הרבה יותר בבית בפורטוגל. עם הזמן הוא התחיל להכיר את התרבות המקומית, להבין את המנטליות, ללמוד את השפה ולהשתלב בסביבה שלו. אבל אני חושב שהדבר החשוב ביותר שהוא למד כאן הוא להתמודד עם מצבים שלא תמיד נמצאים בשליטתו. כדורגל הוא עולם מאוד תחרותי, במיוחד בגילאים האלה.

"יש מאמנים שונים, שחקנים שמתחרים על אותם תפקידים, החלטות שלא תמיד מסכימים איתן, פציעות, תקופות של פחות דקות משחק והרבה לחץ להוכיח את עצמך. והאמת היא שלפעמים יש גם דברים שלא קשורים ישירות ליכולת המקצועית, כמו יחסים בין שחקנים, דינמיקה חברתית והאופן שבו מועדונים ומאמנים מתנהלים. גם הדברים האלה משפיעים על ההתפתחות.

"אנחנו מאוד מעורבים בצד המנטלי של אור. מדברים איתו הרבה, עוזרים לו להתמודד עם אכזבות, לשמור על הביטחון העצמי ולא לתת למשחק אחד, להחלטה של מאמן או לתגובה של מישהו אחר לערער את האמונה שלו בעצמו. אחד הדברים שאנחנו תמיד אומרים לו הוא שלא הכול נמצא בשליטתו.

״הוא לא יכול לשלוט בהחלטות של אחרים, אבל הוא כן יכול לשלוט בגישה שלו, בעבודה הקשה, במשמעת ובאופן שבו הוא מגיב לקשיים. אור הוא ילד עם אופי חזק מאוד. הוא תחרותי, אוהב לנצח ולא אוהב לוותר. לצד זה, כמו כל נער בגילו, גם לו יש רגעים של תסכול, חוסר ביטחון ואכזבה, וזה טבעי לחלוטין.

״אנחנו לא מנסים להציג אותו כילד שהכול תמיד קל לו. להפך, אנחנו חושבים שדווקא ההתמודדות עם הקשיים היא חלק חשוב מההתפתחות שלו, גם כשחקן וגם כאדם. היום אנחנו רואים נער שהתבגר מאוד מאז שהגיע לפורטוגל. הוא עצמאי יותר, מבין טוב יותר את העולם שבו הוא נמצא ויודע שהדרך להצלחה דורשת הרבה יותר מכישרון".